ארכיון תגיות: אישי

כמוהן

בזמן האחרון אני עוסקת בשושלת הנשית שלי
באמות-אמהותי, במורשת שלהן.
אני חווה אותן כנשים מנותקות מעצמן, לא ממומשות, חסרות קול וביטוי – כל אחת בדרכה.
רואה את עצמי כנאבקת להיחלץ מאחיזתן, ממורשתן האומרת – שתקי, יותר טוב לך. עדיף לאישה לשתוק ולהוריד פרופיל.
 
תמיד הסתכלתי כאילו אני 'כאן' והן באיזשהו 'שם' – עולם ישן, שוביניסטי, שמה בינו ובין העולם שלי, כלום, וכל מגבלה שזיהיתי בעצמי – הקושי להשמיע קול, הקושי לפעול בעולם, תחושת הבדידות – כל אלו נחוו ונחווים כתכונה פנימית שלי, פגמים באישיות שאולי אני יכולה להבין פסיכולוגית איך התפתחו אבל עדיין הם "אשמתי" – זו אני שהפנמתי את המסרים.
קניתי את הסיפור: הן נשים נחותות, פחותות – ואני, כל דבר צריכה להמציא מחדש מעצמי. כי אין לי שושלת ללמוד ממנה כח, עוצמה, פעולה.
 
ופתאום – תגלית: אמא שלי הלכה באותן דרכים שאני דורכת בהן – 30 שנה לפני – טבעונות, חינוך אחר, רוחניות, מעגלי נשים ותמיכה נשית – הכל היא עשתה במקומות ובאופנים שלה.
לא רק שהיתה אישה כמוני. היא ידעה דברים שלקח לי שנים להגיע אליהם. להיות מחוברת לגוף שלה ולחיות בו. להעריך תמיכה נשית. לחפש את ה"מעבר", את הרוחני.
 
הרי ידעתי את כל העובדות. הייתי שם. אבל אני – אומנתי לא לראות את זה. לא לספור את זה. לא לראות את זה כקשור אלי.
 
הנה . הדיכוי . בפעולתו .
 
הנה כל אחת מאיתנו מוכנסת לקופסא שלה
לומדת לראות את עצמה כיחידה.
 
על כל כך הרבה אמירות ואמיתות ותפישות התגברתי ולמדתי אחרת.
אבל זאת היתה כל כך שקופה, כל כך בסיסית ומהותית, שבכלל לא ראיתי אותה עד עכשיו:
 
א ת ל א כ מ ו ה ן
 
אז אני רוצה להגיד לך, אבא. וסבא. והכפר שגידל אותי (באופן מטאפורי. הרי לא היה שום כפר). והתרבות שבתוכה אני חיה.
 
אני כן כמוהן
והן כמוני
 
רגישות חשות רוטטות מחפשות
כואבות
יודעות, בגוף, מה זה חיים
זונות קורבנות פרובוקטיביות מעצבנות
רוחניות מחוברות מנותקות
מבודדות אחיות יריבות
 
אני כן כמוהן
והן כמוני
אשה

בדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב

השבוע הנכיחה את עצמה אצלי הבושה.

שמתי לב שאני תקועה במשימת כתיבה לא מסובכת מאד. (טוב לא היה קשה להבחין, לפי זה שלא ביצעתי את המשימה למרות הבטחות לעצמי ולאחרים במשך שבועיים….). אבל מה ששמתי לב השבוע, זה שאני מתביישת. לא ביישנות נחמדה כזו, סקסית כזו, שעושה אותי בן אדם עדין וחביב ונחבא אל הכלים. לא. בושה. קשה, אלימה, משתקת. כלומר, מה זאת אומרת שמתי לב – הרי אני מכירה את הבושה הזו. אני יודעת שהיא שם, אני מרגישה אותה. (אני אדם שמאד ער לרגשות שלו). אבל לא לעיתים קרובות אני ממש שמה לב אליה. בדרך כלל – מנסה להתעלם. לעשות כאילו היא לא קיימת ולהמשיך בחיי ’כרגיל‘.

אבל הפעם, שמתי לב שהיא שם. והחלטתי לא להתעלם. התמקדתי עליה עם שותפה. היא היתה בהתחלה כמו גוש זפת שחור ומאכל במרכז הבטן שלי. גוש חסר צורה, חסר צבע, סתם מונח שם תקוע. יופי. אז מה עושים עם זה? לא נראה שזה הולך לאנשהו. לאט, לאט, תוך נשימה ביני לבינה ושהיה עם מה שיש בגוף, עלתה סקרנות אמיתית להכיר אותה יותר. הסקרנות באה מבפנים. ממש רציתי לדעת: ממה היא מורכבת, מה יש שם עוד בפנים, אלו גוונים, ממה זה עשוי. משום מקום הופיע דימוי חזק של תינוק. בן. כמו בתמונות האלו האמנותיות – ישן בשלווה סטואית בתנוחת עובר. מה זה שייך? מה עניין בושה לתמימות. כעסתי קצת על התינוק הזה. שוכב חסר אונים. הראש אמר – ברור. הוא צריך לגדול. לפתח יכולות. הוא תינוק ולכן צריך להפוך לבוגר. ולמה תינוק ולא תינוקת? הוא שכב בתוך הגוש השחור של הבושה, תמים ונינוח וישן. עלה בי צורך לטפל בו. לעטוף אותו. הנחתי אותו על יד אחת, כזה קטן הוא היה, וביד השניה עטפתי אותו ברכות בשמיכה רכה מאד. חשתי חמלה כלפיו. התחלתי לקרב אותו אל הגוף שלי. הוא הפך לתינוקת קטנטנה. ואז גדל לתינוקת שאני הייתי. גדולה, נוקשה, ידיים ארוכות וגוף לא מתמסר. והחזקתי אותה כמו שהחזקתי את התינוקת בת יומה. וראיתי את התמימות שלה שקיימת למרות שהגוף כבר התחיל להתעקש, להיות לא נוח. והרגשתי חמלה כלפיה. והרגשתי כמה מגיע לה שיקבלו אותה בדיוק כמו שהיא. בדיוק. היא רק תינוקת. ואז היא גדלה להיות הילדה שהייתי. בת 5. שם כבר בהחלט הבושה במי שאני היתה קיימת. נזכרתי בכל מיני תהליכים שעשיתי עם ’הילדה הפנימית‘. כמה רציתי להיות בשלום איתה. ולא הצלחתי באמת. ועכשיו יכולתי לראות אותה ככה – ילדה, עקשנית, בת 5, שלא צריכה להשתנות בכלל. שמותר לה להיות בדיוק כמו שהיא, ושמגיע לה לקבל אהבה בדיוק כמו שהיא. ומה שהיה יפה, זה שראיתי אותה על זמנית – היא היתה באותו זמן ועכשיו תינוקת בת יומה, תמימה וללא פגם ותינוקת יותר גדולה, נוקשה ו‘לא נוחה‘, וילדה עקשנית בת 5 שהיא ממש לא כמו שצריך להיות. ואני באמת יכולתי לראות כמה מגיע לה. כמה היא לא אשמה. כמה לא מגיע לה כל הביוש הזה. וזה היה נעים.

חזרתי לבדוק איך זה בגוף. והתחושה שעלתה היתה של נוכחות רכה אבל מוצקה. המילה שעלתה היתה ’קיימת‘. התינוקת/ילדה יכלה פתאום להיות קיימת.

וואו איזה יופי. אור ואהבה. היתה התמקדות מצויינת. היתה תזוזה מורגשת. אבל אז חזרתי לחיים עצמם, והמשכתי כרגיל שלי: תחושת לא בסדר. בחיים עצמם, היום, יש כל כך הרבה דברים שאני לא עושה כמו שצריך. כל כך הרבה דברים שבמדדי ’הצלחה‘ אני בהם כשלון חרוץ. אני מתביישת לכתוב פה בפומבי במה ועד כמה… וזה אובייקטיבי. אני לא כמו כולם. בהחלט. בושה איך שהבית שלי נראה. בושה איך אני לא כותבת מספיק. בושה שאני לא עושה תואר שני/מטפלת ב 20 אנשים בשבוע/ מלמדת התמקדות להמונים/ משווקת/ מבשלת/ משתדלת מספיק. אבל בהתמקדות, כמו בהתמקדות, אי אפשר לצפות האם יקרה משהו ומה הצעד הנכון הבא של התהליך. אז היום בבוקר התעוררתי, ופתאום הרגשתי שזה בסדר. עכשיו, כמו שאני עכשיו בדיוק, עם – כ ל זה – בדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב. וכתבתי את זה, כדי לזכור גם מחר:

מה שקורה בחוץ, מה שצריך לעשות, מה שאני רוצה לשנות, כל הדברים שלא עובדים בחיים שלי – הכל עוד שם. עוד יש המון מה לעשות ולאן לשאוף. אבל אני – אני בסדר.