ארכיון פוסטים מאת: tal-editor

כמוהן

בזמן האחרון אני עוסקת בשושלת הנשית שלי
באמות-אמהותי, במורשת שלהן.
אני חווה אותן כנשים מנותקות מעצמן, לא ממומשות, חסרות קול וביטוי – כל אחת בדרכה.
רואה את עצמי כנאבקת להיחלץ מאחיזתן, ממורשתן האומרת – שתקי, יותר טוב לך. עדיף לאישה לשתוק ולהוריד פרופיל.
 
תמיד הסתכלתי כאילו אני 'כאן' והן באיזשהו 'שם' – עולם ישן, שוביניסטי, שמה בינו ובין העולם שלי, כלום, וכל מגבלה שזיהיתי בעצמי – הקושי להשמיע קול, הקושי לפעול בעולם, תחושת הבדידות – כל אלו נחוו ונחווים כתכונה פנימית שלי, פגמים באישיות שאולי אני יכולה להבין פסיכולוגית איך התפתחו אבל עדיין הם "אשמתי" – זו אני שהפנמתי את המסרים.
קניתי את הסיפור: הן נשים נחותות, פחותות – ואני, כל דבר צריכה להמציא מחדש מעצמי. כי אין לי שושלת ללמוד ממנה כח, עוצמה, פעולה.
 
ופתאום – תגלית: אמא שלי הלכה באותן דרכים שאני דורכת בהן – 30 שנה לפני – טבעונות, חינוך אחר, רוחניות, מעגלי נשים ותמיכה נשית – הכל היא עשתה במקומות ובאופנים שלה.
לא רק שהיתה אישה כמוני. היא ידעה דברים שלקח לי שנים להגיע אליהם. להיות מחוברת לגוף שלה ולחיות בו. להעריך תמיכה נשית. לחפש את ה"מעבר", את הרוחני.
 
הרי ידעתי את כל העובדות. הייתי שם. אבל אני – אומנתי לא לראות את זה. לא לספור את זה. לא לראות את זה כקשור אלי.
 
הנה . הדיכוי . בפעולתו .
 
הנה כל אחת מאיתנו מוכנסת לקופסא שלה
לומדת לראות את עצמה כיחידה.
 
על כל כך הרבה אמירות ואמיתות ותפישות התגברתי ולמדתי אחרת.
אבל זאת היתה כל כך שקופה, כל כך בסיסית ומהותית, שבכלל לא ראיתי אותה עד עכשיו:
 
א ת ל א כ מ ו ה ן
 
אז אני רוצה להגיד לך, אבא. וסבא. והכפר שגידל אותי (באופן מטאפורי. הרי לא היה שום כפר). והתרבות שבתוכה אני חיה.
 
אני כן כמוהן
והן כמוני
 
רגישות חשות רוטטות מחפשות
כואבות
יודעות, בגוף, מה זה חיים
זונות קורבנות פרובוקטיביות מעצבנות
רוחניות מחוברות מנותקות
מבודדות אחיות יריבות
 
אני כן כמוהן
והן כמוני
אשה

בדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב

השבוע הנכיחה את עצמה אצלי הבושה.

שמתי לב שאני תקועה במשימת כתיבה לא מסובכת מאד. (טוב לא היה קשה להבחין, לפי זה שלא ביצעתי את המשימה למרות הבטחות לעצמי ולאחרים במשך שבועיים….). אבל מה ששמתי לב השבוע, זה שאני מתביישת. לא ביישנות נחמדה כזו, סקסית כזו, שעושה אותי בן אדם עדין וחביב ונחבא אל הכלים. לא. בושה. קשה, אלימה, משתקת. כלומר, מה זאת אומרת שמתי לב – הרי אני מכירה את הבושה הזו. אני יודעת שהיא שם, אני מרגישה אותה. (אני אדם שמאד ער לרגשות שלו). אבל לא לעיתים קרובות אני ממש שמה לב אליה. בדרך כלל – מנסה להתעלם. לעשות כאילו היא לא קיימת ולהמשיך בחיי ’כרגיל‘.

אבל הפעם, שמתי לב שהיא שם. והחלטתי לא להתעלם. התמקדתי עליה עם שותפה. היא היתה בהתחלה כמו גוש זפת שחור ומאכל במרכז הבטן שלי. גוש חסר צורה, חסר צבע, סתם מונח שם תקוע. יופי. אז מה עושים עם זה? לא נראה שזה הולך לאנשהו. לאט, לאט, תוך נשימה ביני לבינה ושהיה עם מה שיש בגוף, עלתה סקרנות אמיתית להכיר אותה יותר. הסקרנות באה מבפנים. ממש רציתי לדעת: ממה היא מורכבת, מה יש שם עוד בפנים, אלו גוונים, ממה זה עשוי. משום מקום הופיע דימוי חזק של תינוק. בן. כמו בתמונות האלו האמנותיות – ישן בשלווה סטואית בתנוחת עובר. מה זה שייך? מה עניין בושה לתמימות. כעסתי קצת על התינוק הזה. שוכב חסר אונים. הראש אמר – ברור. הוא צריך לגדול. לפתח יכולות. הוא תינוק ולכן צריך להפוך לבוגר. ולמה תינוק ולא תינוקת? הוא שכב בתוך הגוש השחור של הבושה, תמים ונינוח וישן. עלה בי צורך לטפל בו. לעטוף אותו. הנחתי אותו על יד אחת, כזה קטן הוא היה, וביד השניה עטפתי אותו ברכות בשמיכה רכה מאד. חשתי חמלה כלפיו. התחלתי לקרב אותו אל הגוף שלי. הוא הפך לתינוקת קטנטנה. ואז גדל לתינוקת שאני הייתי. גדולה, נוקשה, ידיים ארוכות וגוף לא מתמסר. והחזקתי אותה כמו שהחזקתי את התינוקת בת יומה. וראיתי את התמימות שלה שקיימת למרות שהגוף כבר התחיל להתעקש, להיות לא נוח. והרגשתי חמלה כלפיה. והרגשתי כמה מגיע לה שיקבלו אותה בדיוק כמו שהיא. בדיוק. היא רק תינוקת. ואז היא גדלה להיות הילדה שהייתי. בת 5. שם כבר בהחלט הבושה במי שאני היתה קיימת. נזכרתי בכל מיני תהליכים שעשיתי עם ’הילדה הפנימית‘. כמה רציתי להיות בשלום איתה. ולא הצלחתי באמת. ועכשיו יכולתי לראות אותה ככה – ילדה, עקשנית, בת 5, שלא צריכה להשתנות בכלל. שמותר לה להיות בדיוק כמו שהיא, ושמגיע לה לקבל אהבה בדיוק כמו שהיא. ומה שהיה יפה, זה שראיתי אותה על זמנית – היא היתה באותו זמן ועכשיו תינוקת בת יומה, תמימה וללא פגם ותינוקת יותר גדולה, נוקשה ו‘לא נוחה‘, וילדה עקשנית בת 5 שהיא ממש לא כמו שצריך להיות. ואני באמת יכולתי לראות כמה מגיע לה. כמה היא לא אשמה. כמה לא מגיע לה כל הביוש הזה. וזה היה נעים.

חזרתי לבדוק איך זה בגוף. והתחושה שעלתה היתה של נוכחות רכה אבל מוצקה. המילה שעלתה היתה ’קיימת‘. התינוקת/ילדה יכלה פתאום להיות קיימת.

וואו איזה יופי. אור ואהבה. היתה התמקדות מצויינת. היתה תזוזה מורגשת. אבל אז חזרתי לחיים עצמם, והמשכתי כרגיל שלי: תחושת לא בסדר. בחיים עצמם, היום, יש כל כך הרבה דברים שאני לא עושה כמו שצריך. כל כך הרבה דברים שבמדדי ’הצלחה‘ אני בהם כשלון חרוץ. אני מתביישת לכתוב פה בפומבי במה ועד כמה… וזה אובייקטיבי. אני לא כמו כולם. בהחלט. בושה איך שהבית שלי נראה. בושה איך אני לא כותבת מספיק. בושה שאני לא עושה תואר שני/מטפלת ב 20 אנשים בשבוע/ מלמדת התמקדות להמונים/ משווקת/ מבשלת/ משתדלת מספיק. אבל בהתמקדות, כמו בהתמקדות, אי אפשר לצפות האם יקרה משהו ומה הצעד הנכון הבא של התהליך. אז היום בבוקר התעוררתי, ופתאום הרגשתי שזה בסדר. עכשיו, כמו שאני עכשיו בדיוק, עם – כ ל זה – בדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב. וכתבתי את זה, כדי לזכור גם מחר:

מה שקורה בחוץ, מה שצריך לעשות, מה שאני רוצה לשנות, כל הדברים שלא עובדים בחיים שלי – הכל עוד שם. עוד יש המון מה לעשות ולאן לשאוף. אבל אני – אני בסדר.

לשבת ליד הבעיה

התמקדות - לשבת ליד הבעיהד"ר סוס הציע, שאם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים. זה נכון, רק אם אנחנו מוכנים לא ללכת באותה הדרך ממש שהלכנו בה אתמול ושלשום ולפני זה. כשאנחנו מוכנים לצאת לדרך בלי לדעת מה יבוא. אחרת פשוט נגיע לאותם המקומות שכבר היינו בהם.

ההסכמה הזו, להרפות מהתבניות המוכרות למען הסיכוי (והסיכון) של שינוי אמיתי ועמוק, היא לא דבר פשוט. משני כיוונים שונים.
מצד אחד, זה מפחיד. מה אפגוש שם אם ארפה? מה יקרה? עד עכשיו אמנם יש לי עניינים, אבל הם העניינים שלי. אני מכירה אותם. אני יודעת איך להתמודד איתם. יש לי שיטות. אז להרפות? מי מבטיח לי שמה שיבוא יהיה יותר טוב?
מצד שני, נניח שכבר הגעתי למסקנה אני לא יכולה להמשיך ככה. שאני צריכה שינוי. קל להגיד את זה אבל איך עושים את זה?
יש היום בנמצא כל כך הרבה מטפלים, שיטות, גישות שחלקן משלימות זו את זו וחלקן פשוט סותרות אחת את השניה. יש אנשים שמציעים פתרונות אינסטנט. שמציעים להחליף את התבניות המוכרות שלי, בתבניות אחרות, מותאמות יותר, טובות יותר, שיעבדו עבורי יותר טוב. זה מאד מפתה. הכמיהה של כולנו היא שמישהו חכם, יודע, רגיש ומחובר יותר מאיתנו – יבוא ויראה לנו את הדרך. יקח מאיתנו את הכאב. ידע מה צריך לעשות. הצרה היא שתבניות עתיקות לא משתנות רק כי מישהו חכם הציע לנו דרך אחרת. אפילו שהדרך הזו נכונה לגמרי. או כי מישהו מבין בדיוק איך אני עובדת ואיפה אני תקועה. כדי שיקרה שינוי אני צריכה להבין איך אני עובדת ואיפה אני תקועה. ולא מהראש. לא הבנה קוגניטיבית. הבנה מהגוף, מהבפנים, מהחוויה.

Find your way_smallאז איך אפשר לצאת לדרך, מתוך תקווה להגיע לאותם מקומות נפלאים שאני יודעת, פשוט יודעת, שנמצאים שם עבורי איפשהו?

באופן מוזר, הדרך לצאת לדרך היא קודם כל לשבת. לשבת עם הבעיה.

המטפלת הראשונה שלי, בגיל 20 וקצת, היתה פסיכולוגית קלינית. מהסוג שמקשיב הרבה ושותק המון. הייתי באה אליה, מספרת לה את הכאב שלי, בוכה ובוכה, והיא היתה פשוט מקשיבה. ונותנת לזה להיות. בלי להתערב, בלי לנחם, בלי "לנסות לעזור". שוב ושוב הייתי מתפלאת ומתפעלת מכך משהו משתחרר, משהו מרגיש יותר קל, רק מתוך זה שדיברתי עליו (ובכיתי אותו).

היום אני מטפלת באנשים אחרים בעצמי, ויש לי הרבה דרכים להיות עם מטופלים שהן מאד שונות. אבל עד היום אני נושאת בגופי את מה שלמדתי אצלה – שלכל הכאב שלי, לכו-לו, יש מקום ולגיטימציה להיות, ויותר מזה – מגיע לו. בזכות. שאני בכבודי ובעצמי וכולי אשב איתו ואקשיב לו. עד הסוף. ושהכאב הזה לא צריך 'תירוצים' חיצוניים. או סיפורים. או הסברים למה הוא שם ואיך. לפעמים הוא אפילו לא צריך מילים. הוא עומד בפני עצמו ומותר לו זה בסדר.

התמקדות - לשבת ליד הבעיה

התמקדות – לשבת ליד הבעיה

אז הצעד הראשון במסע, באופן שאולי נשמע פרדוקסלי, יהיה תמיד, אבל תמיד – "מותר לרגש הזה להיות". מותר לו להיות ככה, בדיוק כמו שהוא. אז אם את מרגישה מדוכדכת, או כעוסה מאד, או חרדה, או עצבנית, או הססנית, או כל דבר אחר. זה בסדר. כי הרגש הזה, הוא האיתות של הגוף שלנו שמשהו לא בסדר. הוא האיתות שיש צורך בשינוי.

מתחת לכל רגש, תחושה, בעיה, יש תמיד רובד נוסף, עמוק ונסתר שמבקש להתגלות. ג'נדלין, הוגה גישת ההתמקדות, מציע לנו, באופן מאד ציורי, פשוט לשבת ליד הבעיה. לשבת עם כל זה. אם יש לנו מיד תשובה לבעיה – סימן שעדיין לא הבנו אותה עד הסוף, וצריך לשבת עוד.

בתוך הבעיה, בפנים בפנים, האורגניזם החכם שלנו יודע את הצעד הבא לריפוי. והצעד הזה יקרה מעצמו כאשר ניתן לרובד הנסתר, המרומז ומקופל בתוך ה'בעיה' להתגלות. זה קורה כשמסכימים לשבת לצד הבעיה – לא בתוכה –  ולהיות איתה באמת. להסכים לזה להיות עד הסוף, בדיוק ככה כמו שזה עכשיו.

זה עלול להישמע כאילו, מה שאני מציעה זה לפתור את הבעיה על ידי זה שנסכים לשבת לידה. והנה אנחנו שוב רצים לפתרון. אבל זה אפילו לא זה. כי כשאנחנו יושבים עם משהו במטרה לפתור, במטרה להבין, הראש שלנו כבר 'נעול' על כוון מחשבה מסויים. אנחנו מחפשים מתחת לפנס של התודעה שלנו. אותה תודעה שיצרה את 'הבעיה'. אבל מסביב, עדיין בחושך, נמצאות כל האפשרויות שאנחנו לא מצליחים להעלות בדמיוננו. הן שם, מוכנות להתגלות.

מה שהכי נפלא, זה שכשאני יושבת בתשומת לב מלאה ליד בעיה, קושי שיש לי, או נושא מסויים, מקשיבה באמת למה שיש לבעיה לספר לי, אין לי מושג מה יבוא. אין לי דרך לדעת מה הפתרון שיעלה, או אפילו, פתרון לאיזו בעיה יעלה….  ולפעמים הבעיה לא נפתרת, או שהכאב לא חולף, אבל משהו טוב, אחר לגמרי, מגיע, ומשנה לחלוטין את נקודת המבט שלי על הבעיה. אולי היא בכלל לא 'הבעיה'.

מגוון האפשרויות לריפוי ולטוב שלנו הוא אינסופי, מפתיע ודינמי. אי אפשר לחזות מראש מה יהיה הטוב שיעלה כאשר פשוט נשב ונקשיב. וזה חלק מהכיף. לגלות אפשרויות חדשות.

לשבת ולהקשיב זו מיומנות נרכשת. צריך לדעת למה להקשיב. מהם הסימנים, מה לעשות כאשר לא מוצאים אותם. הרבה פעמים צריך מישהו מבחוץ, שידע לזהות לופים מחשבתיים לעומת איתותי אמת מהגוף.

תרשו לעצמכם לצאת למסע על ידי זה שתשבו לצד הכאב? תרשו למישהו אחר ללוות אתכם במסע הזה? כל כך יותר אפשרי להגיע למקומות חדשים באמת, כשמישהו שמבין, פשוט יושב לצדך…

Fotolia_73899830_small

הוא היה יכול להיות

אבא ואני, 1978היום יום ההולדת של אבא שלי.

הוא היה יכול להיות בן 66 אם היה ממשיך לחיות.

הוא התאבד לפני כמעט 20 שנה, הרג את עצמו, פתר את הבעיות שלו באופן סופני, והשאיר אותנו להתמודד עם הבעיות שלנו באופן מתמשך ביותר, באופן הכי לא סופני שיש.

להמשיך לקרוא הוא היה יכול להיות

לכבוד פסח – מחשבות על מסע

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם – אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לו,
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָה,
בְּיָד חֲזָקָה
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף-
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם, לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם.
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

למה כל אדם צריך מצרים?

אימה וחשיכה גדולה. ונחמה והבטחה והצלה.

למה לא להסתכל ולראות את האור ולא את החושך.

כי לכל אדם יש את המצרים שלו. לכל אחד מאיתנו יש את המסע שלנו בחיים, את המקומות החשוכים שהיינו בהם ואת הפעם הזו שהתכופפנו.

אם אני יודעת את המקומות החשוכים שלי. אם אני יודעת ממה ניצלתי. על מה התגברתי. איפה 'קרה לי נס', איפה אלוהים היה בעזרי. אם אני יודעת את המקומות האלו, אני יודעת את הכח שלי.

ואני מפסיקה לפחד.

כי אני יודעת שיש בי את הכוחות להתגבר.

כי אם אף פעם לא הייתי במצרים, אם אין לי מצרים, איך אדע לזהות עכשיו, כרגע, שאני זקוקה לגאולה. ההכרה במיצר והידיעה של הכח להתגבר מאפשרת לי כאן ועכשיו להמשיך, לצאת הלאה. והמסע ששמור בכפות הרגליים, בזכרון הגוף, הוא זה שיקח אותי גם אל התחנה הבאה במסע.

יש לי ירושלים. יש לי לאן לשאוף. ואני אגיע לשם. לאט לאט. צועדת את תוך הפחדים, נושאת את המורשת שלי על גבי לעולם, אבל כבר לא כפופה תחתיה. זקופה.

מה המצרים שיצאת ממנה? ומהי הירושלים שלך?

 

התמקדות – לעשות סדר במרחב הפנימי

השלום מתחיל בתוכי
כמה נדוש, ככה נכון.

יש בתוכי חלק, שמפחד מהמלחמה. שמפחד לאבד מישהו קרוב. שמפחד מהטראומה. החלק הזה מרגיש כמו בור שחור בחזה. שמקרין תחושת מחנק לגרון, כמו עשן סמיך.
מה אני עושה עם החלק הזה שבי.

השלום שבתוכי מתחיל בכך שאני מכירה בכך שיש בי חלק כזה. שהוא לא 'אני' אלא חלק אחד בתוכי. ואפשר ואפילו רצוי להקשיב לו. להקדיש לו זמן. לשים לב אליו בפרטים. איך הוא מרגיש בגוף. מה הוא אומר. ממה הוא הכי חושש באמת, ומה הוא רוצה. לעשות שלום עם החלק בתוכי שמפחד. כי מותר לו להיות. מותר לו פשוט מתוך זה שהוא שם.

אני מקשיבה לבור השחור שבחזה. הוא קשה כמו אבן. סגור ודחוס. הבחוץ שלו מחוספס וחד, כמו אבן בזלת גסה. הוא אומר שהכי גרוע בכל זה היא תחושת אובדן השליטה. זה מזכיר לו תקופה אפלה אחרת בחיים שלי. אני מתבוננת בו, ומרגישה חמלה גדולה אל החלק הזה שבי שפשוט לא רוצה לחזור לשם. לא רוצה!. לאט לאט, ההקשבה והחמלה שלי מרככות אותו. התחושה בחזה הופכת לפחות קשה. הבזלת השחורה הפכה רכה יותר, ועובר דרכה אור. אני יושבת ושוהה עם התחושה החדשה, נושמת לתוכה.

כשהחלקים הפנימיים שלנו מרגישים שמישהו מקשיב להם, הם נרגעים קצת. כמו ילד, שמושך במכנס של אמא ורוצה להגיד משהו. עד שאמא לא תקשיב, באמת תקשיב,הוא לא יפסיק. אבל אחרי שהיא הקשיבה לו – זה כבר לא מאד חשוב האם קיבל או לא קיבל את מה שביקש. הוא קיבל את מה שהיה צריך – הכרה בנוכחות ובצורך שלו.

בתקופה קשה כמו עכשיו, הקול הזה, המפחד, הוא לא לבד… יש עוד הרבה כמוהו.

יש את החלק שרוצה שלום. החלק הזה, קשה לו עם  הויכוחים, עם חילוקי הדעות וההתנצחויות האינסופיות בכל מקום. להיכנס בהם. לצאת משם. מה זה משנה הוא רוצה רק שיפסק.

יש גם את החלק שמרגיש מאויים, מול כל האלימות וההתלהמות ברשת ובחברה. החלק הזה מרגיש שהוא חייב לשתוק. לשתוק כדי לא לחטוף…. לא צריכה שיקללו אותי בפייסבוק, לא רוצה שיכעסו עלי רק כי אמרתי משהו לא מקובל.

ועוד ועוד – החלק שרוצה לנוח, שבא לו להיכנס למיטה (או לבריכה…) עד שיעבור כל החום והבלגן. החלק התזזיתי שדוקא לא רוצה לשבת לרגע, כי אם אשב לרגע כל שאר הקולות יעלו ויכריעו….

הם כמו דייסה – קקפוניה של קולות, חלקם צועקים חזק, חלקם לוחשים, וכולם ביחד יוצרים תחושה ענקית של מועקה וקושי . הצעד הראשון הוא להפריד בין הקולות. לתת שם וצורה לכל אחד לחוד. להסתכל עליהם קצת מרחוק ולהכניס בניהם אויר. ואז, אפשר לבדוק – מה הכי דחוף. לאיזה קול הכי חשוב עכשיו להישמע. ואיזה קולות מסכימים כרגע לזוז קצת הצידה ולאפשר לי להתמקד במי שהכי צריך.

הרבה פעמים עצם ההבחנה שקול מסויים 'מסכים' ויכול לזוז הצידה באופן זמני, מאפשרת לנשום קצת. מאפשרת מרחב פעולה שיאפשר בהמשך לטפל גם בקול הזה ולעשות שלום גם איתו.

בימים אלו של מלחמה, אנחנו עמוסים בהמון 'קולות פנימיים' – חלקם סותרים אחד את השני. חלקם מלבים אחד את השני. פחד, יאוש, תקוה, דאגה משתקת לחייל הפרטי, או  לכל החיילים באשר הם, רצון להילחם ולנצח, תחושה של אחדות ושייכות.

לפעמים הסימפוניה הרועשת שהם יוצרים הופכת בלתי נסבלת

אבל, כל אחד מהקולות האלו הוא חלק ממני. חלק שזקוק לתשומת הלב שלי, שצועק במטרה אחת: כדי להישמע. כדי שאני אשמע אותו.

בואו נקשיב. נקשיב לקול הפנימי. גם אם הוא נודניק, קשה או אפילו מפחיד. רק נקשיב ונסכים להכיר בו, להיות איתו, ולחמול עליו.

רק כאשר נוכל באמת להקשיב כל אחד לעצמו, לפחדים לרצונות ולשמחות שלו, נוכל להקשיב גם לאחר – לפחדים, לרצונות ולשמחות שלו.

כאשר ניצור כל אחד ואחת שלום עם עצמו.ה, נוכל אולי ליצור גם את השלום בנינו, ואז בנינו לבין שכנינו.

אמן.


קראו עוד על התמקדות בתוך טיפול