אני חווה את 'עצמי' גם כגוף – אמיתי, קונקרטי, חי, ולא רק כנפש.
כשאני עצובה, כל הגוף שלי נמצא בתוך החוויה הזו. כשאני רעבה, כל הנפש שלי נמצאת בתוך החוויה הזו. כמובן שאני גם אדם בוגר שיודע להתגבר על רעב ולהיות קשובה למי שאיתי גם כשהבטן מקרקרת. אבל 'אני כשאני רעבה' שונה רגשית ומנטלית מ 'אני כשאני לא רעבה'. לא מדברת כבר על – אני כשאני בוסת, בביוץ. הגוף שלי שונה כשאני בשיחת נפש או כשאני בריב או כשאני בלחץ ממשהו.

כלומר, אני חווה את עצמי כבעלת גוף. החוויה שלי בעולם היא גם גופנית וגם נפשית ביחד.

החוויה של להיות גוף והחוויה של להיות נפש, הן גם דומות וגם שונות. שתיהן אותו 'אני', אבל לכל אחת מהן צורה אחרת של התגלמות ב'אני המודע' שלי ובמערכות היחסים שלי ושפה אחרת להתבטא בה. לכל אחת מהן חשובים דברים קצת אחרים.

עם זה, החוויה שלי ברגע הזה ממש היא לא חוויה מפוצלת. היא לא חוויה של שני חלקים, גוף ונפש, שעושים בניהם אינטראקציה. היא חוויה כולית. החוויה הכולית הזו מכילה כל מיני פנים אבל היא אחת.

מה קורה בטיפול? אנחנו מדברים על החוויה של המטופל בעולם. מנסים להבין אותה לעומק, לתת לה משמעות, ולאפשר לה להשתנות על ידי מתן מרחב לחוויה אחרת להיווצר.

אם נתעלם ממה שיש לחוויה בגוף להגיד, נפסיד חלק חשוב מהמידע שיש לרשותנו וממילא אפשרות הריפוי תהיה פחות מהפוטנציאל המלא שלה. אנחנו רוצים להיות מסוגלים להקשיב גם לגוף, ולעבוד גם עם החוויה הגופנית.

חשוב להגיד, שהחוויה בגוף, כמו החוויה ברגש, היא מורכבת יותר מאשר מה שאנחנו מודעים לו ומתייחסים אליו בחיי היומיום. רוב האנשים מכירים את החוויה הגופנית של עצמם במידה כזו או אחרת: איך הגוף מרגיש, אלו איזורים בגוף מגיבים לאלו מצבים במציאות או ברגש, למה הגוף שלי זקוק. יש מי שיותר קשוב ומי שפחות, יש מי שמזהה סימנים גופניים ומי שפחות. אבל הקשבה כזו היא רק חלק קטן.

יש נטיה לעשות סכמטיזציה של הגוף. להישאר ברובד היחסית גלוי של התחושות ולפרש אותן דרך תבניות מוגדרות. לגוף יש הרבה יותר מזה להגיד. כמו ברגש, אם נישאר רק במה שאנחנו כבר מכירים או בנוסחאות שכתבו אחרים, נקבל בדרך כלל More of the same. כדי להגיע למקומות שעוד לא הכרנו, לחוויות חדשות או נדירות יותר, צריך להקשיב יותר בעדינות לגוף הספציפי הייחודי והחד פעמי של האדם הזה ברגע הזה.

שפת הגוף היא שפה שצריך ללמוד. יש אנשים שהיא באה להם יותר בקלות, אפילו בטבעיות, ויש שפחות. כמו שפת הנפש. יש אנשים שידברו את הרגש או את התחושה שלהם חופשי ויש אנשים שלא מבינים כשאני שואלת 'מה אתה מרגיש עכשיו'.

בטיפול אנחנו נכנסים לדקויות. פורטים לפרטים. מאד מאד סובייקטיביים. אין אמירות כלליות בעולם הרגש. הכל נורא אישי. רק דרך הקשר עם החוויה הסובייקטיבית הייחודית לאדם ולכאן ולעכשיו אפשר למצוא את קצות החוטים בפלונטר, לפרום את הקשר. רק דרך זה שחווים את החוויה  אחרת, אפשר לשנות את החוויה. ככה גם בגוף. רק הקשבה מאד מאד פרטנית, סובייקטיבית, לרובד העמוק, הנסתר המעודן המעורפל כמעט של החוויה, תיצור שינוי. לא לרובד  הבוטה, הגלוי. הקשבה לזה שלוחש, ולא רק לזה שצועק.

לטפל עם הגוף זה מורכב. זה חשוף. גם למטפל וגם למטופל. כי כשמקשיבים לגוף, שומעים גם דברים שלא שמענו קודם. כאמור – יש לו שפה משלו ונקודת מבט משלו על הדברים. כשאני מטפלת, וכששני הנוכחים בחדר קשובים לגוף, נוכחים בגוף, אז אפשר לראות עלי: שאני מתבלבלת לפעמים, או נבוכה, או כועסת, או מתרגשת. הגופים שלנו מדברים בניהם עוד לפני שפתחנו את הפה, וממשיכים לדבר כל הזמן: בשפת הגוף הגלויה והסמויה, בהעברות גופניות, בהדהוד של רגש משותף. לכן כשאני מטפלת עם גוף אני חייבת להיות כנה. חייבת להיות מוכנה 'לשים על השולחן' את מה שיש כרגע בחדר. אנחנו גוף, והגוף שלנו מדבר, ובתוך הרחם הבטוח של חדר הטיפולים, אפשר לנסות להקשיב לו. ולעבוד עם מה שבא.