על צמצום הפער בין הכמיהה לשינוי לבין המעשה היומיומי

תקציר עבודת הגמר שלי במסגרת המסלול לפסיכותרפיה גופנית הוליסטית

תקציר

המטופל מגיע לטיפול מתוך כאב, מתוך כמיהה למשהו אחר. עם זה, הוא לא מצליח בפעולה היומיומית לשנות את הדפוסים שהוא כלוא בהם. קיים פער בין הכמיהה לבין המעשה. כאילו הכוחות שמפעילים את המעשה הם כוחות שונים מאלו היוצרים את הכמיהה. יש פיצול.

 

בעבודה זו סקרתי רקע תיאורטי הקשור להסבר התופעה ולטיפול בה בקליניקה. מחד, הכמיהה לשינוי ככמיהה לעצמי אמיתי, או לביטוי אותנטי. ומאידך חוסר היכולת לשינוי, שקישרתי אותה לקושי בתנועה רגשית. הבאתי שני מקרים להדגמה, תוך ניתוח של התהליך בקליניקה מתוך אותם מושגים (הן ניתוח של 'הפער', התקיעות – והן של השינוי שהתרחש).

 

מהצד הגופני של הפסיכותרפיה הגופנית, עסקתי בעבודה הזו בפן המעשי של הדברים – בפרק התיאורטי סקרתי כלים ושיטות המשמשים אותי כפסיכותרפיסטית גופנית, וכן העלתי את השאלות שהעסיקו אותי במהלך הטיפולים המתוארים ובכלל, לגבי השימוש של מגע בטיפול.

 

בפרק הדיון נעתי בין הדיון התיאורטי (מה קורה למטופלת, לי ולתהליך) ובין הביטויים המעשיים, הגופניים (מה עשיתי עם המטופלת, באילו כלים השתמשתי, כיצד בחירת הכלים שיקפה את התהליך ו/או יצרה שינוי).

 

חלק תיאורטי

הרקע התיאורטי עוסק ב- 3 שערים: א. אותנטיות והיעדרה מתוך ההמשגות של ויניקוט ומיטשל, ב. מושג התנועה הרגשית מתוך ההמשגות של קליין ואוגדן, ג. חיבור לפסיכותרפיה הגופנית בשני אופנים: 1. בחינה של הכלים העומדים לרשותי והשימוש בהם בתוך קונטקסט טיפולי, 2. בחינה קצרה של נושא המגע בטיפול וכיצד הוא מתקשר לקונטקסט התיאורטי של ההמשגות הנ"ל.

 

  • אותנטיות.

העצמי האמיתי כמו שויניקוט מתאר, הוא מן מקור, נקודת מוצא, שעם הזמן התרחקנו ממנו ועכשיו צריך לחזור ולמצוא אותו. התנועה אל האותנטיות היא – לחזור אל משהו, תוך קילוף של התניות והתאמות שיצרנו. (ומשתמע, שבאופן האידאלי בזמן מסויים נגיע אל העצמי האמיתי או אל מספיק חלקים ממנו כדי להיות מאושרים).

לעומת זאת, האותנטיות כפי שמיטשל מתאר היא תהליך מתמשך – דרך אל יעד. במקרה הטוב, האדם עושה את התהליך בהצלחה באופן מתמשך כל חייו, מפנים אל תוך האותנטיות שלו דברים חדשים שלמד (על עצמו ועל העולם). במקרה הפחות טוב, שהוא אולי המקרה שיגיע לטיפול, בשלב כלשהו בהתפתחות הופר האיזון, והאדם איבד את היכולת למצוא אותו (ואת חווית האותנטיות שלו) מחדש בעצמו.

לשם מציאת היכולת ליצור אינטגרציה, כדי לאפשר ביטוי אותנטי, יש צורך ביכולת לתנועה רגשית. יש צורך שהאדם יוכל לחוות משהו מן החוץ ולשנות משהו בתוכו כדי להכיל את המידע החדש, בלי להיות מאויים, ובלי להתפרק.

  • תנועה רגשית

קליין מסבירה את החוויה האנושית כבעלת שתי צורות ארגון – שתי עמדות כלפי העולם. העמדה הפרנואידית-סכיזואידית והעמדה הדכאונית. כל עמדה מייצגת דרך אחרת להתמודדות עם תוקפנות ועם החרדה שהיא מעוררת. קליין ראתה את העמדות כנפרדות כרונולוגית, כאשר העמדה הסכיזואידית היא קדומה יותר והתנועה הבריאה של אדם היא לכוון העמדה הדכאונית, הבוגרת יותר.

אוגדן מוסיף 'עמדה' נוספת – העמדה האוטיסטית מגעית, אשר כרונולוגית קודמת לעמדה הסכיזואידית. בנוסף הוא מציע ששלושת העמדות הן אופני חוויה שונים שמתקיימים בו זמנית בכל אדם, כאשר הדיאלקטיקה ושיווי המשקל בניהם יוצרים את האופן שבו האדם חווה את עצמו ואת העולם. שינוי פסיכולוגי מתרחש, כאשר יחסי הגומלין בין שלושת אופני החוויה משתנים.

בהקשר לנושא העבודה, ניתן לומר כי צמצום הפער יהיה קשור בהגברת הגמישות ביחסי הגומלין האלו, כדי לאפשר תנועה ושינוי כמאפיין של המערכת, שהיא כאמור תנאי הכרחי לקיום מתמשך של ויציב של תחושת האותנטיות.

  • עבודה לקראת תנועה רגשית בפסיכותרפיה גופנית

ויניקוט מסביר את אחד האופנים של היווצרות 'עצמי כוזב' כניתוק בין הראש (השכל) והנפש לבין הגוף. אוגדן מכליל את אופן החוויה הגופני (תחושתי) כאחד מהמרכיבים של החוויה האנושית. שניהם יוצאים מנקודת ההנחה, שהתיקון יעשה במישור הפסיכולוגי בלבד. עבודה בתחומי הנפש, רגרסיה לשלבים נפשיים מוקדמים, חקירה של רגש, הגנות, מבנים נפשיים – הם שיביאו לריפוי. גם אוגדן וגם ויניקוט מתייחסים לתחושות גוף בטיפול כסימבולים שיכולים לשמש את המטפל להבנת המטופל (לדוגמא: ויניקוט במאמר על 'עצמי אמיתי ועצמי כוזב', אוגדן במאמר 'השלישי האנליטי'). עם זה מטבעו של מקצועם, הם לא לוקחים את התובנות האלו לפרקטיקה או לתיאוריה של עבודה המשלבת גוף (מלבד בחשיבה עליו…).

לעומת זאת, בפסיכותרפיה הגופנית, עבודה על/עם/דרך הגוף היא אבן יסוד.

בעבודה סקרתי 4 קבוצות של שיטות עבודה 'גופניות': עבודה אנרגטית, עבודה במגע, עבודה בהבעה ויצירה חזותית, טכניקות נשימה הרפיה ודמיון.

השימוש בטכניקות מתבצע תמיד בתוך ההקשר הבינאישי בחדר הטיפולים. כלומר, בנוסף לרובד שבו נבחן האם טכניקה מסויימת תוכל לעזור למטופל בנושא מסויים, נשאל גם – מה תהיה השפעת השימוש בטכניקה על הקשר שבין המטפל למטופל. מה המשמעות, בתוך הקשר הטיפולי, של עצם הצעת הטכניקה ושל החוויה שיחווה המטופל בתוך הטכניקה. וכמובן מאליו – כמו כל התערבות טיפולית, כמטפלת התייחסותית אבחן מה בקשר הטיפולי העלה בי את הרצון/צורך/מחשבה להציע דוקא את ההתערבות הזו בזמן הזה.

משזה נאמר, ניתן לאגד את מטרות השימוש בטכניקות במספר מישורים:

  • יצירת הרפיה וחוויה גופנית של שקט.
  • הנכחת הגוף, יצירת קשר בין המטופל לבין גופו, יצירת האפשרות לשימוש בגוף ככלי להבעה בלתי אמצעית.
  • שימוש במצבי תודעה אחרים כגשר אל התת מודע.
  • יצירת שינוי על ידי המטפל (שחרור שריר, הזרמת אנרגיה, …).

בפרק של תיאורי המקרה, אתאר כיצד באופן מעשי השתמשתי בטכניקות מסויימות במקרים המתוארים, השיקולים שהנחו אותי והמשמעויות (שלעיתים כמובן הובנו רק בדיעבד) של פעולות מסויימות בתוך ההקשר הטיפולי.

בתת הפרק הדן במגע בתוך טיפול בעיקר הצפתי שאלות שעלו בי על השילוב של מגע בתוך הטיפול. מתוך שני המקרים שהבאתי, באחד לא השתמשתי במגע בכלל, באופן גורף, ובשני מגע היה אחד הכלים החשובים בקשר, בפרט בתחילת הטיפול. העבודה לא עסקה בהיבט המורכב הזה של הטיפול אבל היה חשוב להתייחס למה שהוא אחת ההתלבטויות הקבועות שלי כפסיכותרפיסטית גופנית.

 

תיאורי מקרה

בעבודה מובאים שני מקרים, שתי נשים שטיפלתי בהן בטיפול קצר (16-17 פגישות) במסגרת פרקטיקום בסיום המסלול לפסיכותרפיה גופנית. את שניהם אני בוחנת דרך שאלת האותנטיות והעצמי הכוזב העומד מולה/נגדה, ודרך היכולת (או אי היכולת) לתנועה רגשית. כמו כן אני בוחנת כנגד הניתוח הזה את הכלים שבחרתי להשתמש בהם עם כל מטופלת (גופניים, השלכתיים, אנרגטיים) והחלק של אותם כלים בתנועה שהתרחשה בטיפול.

אצל נ', האותנטיות היא שאלת חיים. כילדה שאמה לא ראתה אותה ולא התייחסה לצרכיה הרגשיים, נ' התקשתה להביא לטיפול רגש אותנטי, הביטוי שלה היה חסר אפקט ושטוח, כאשר במקביל הביעה את הידיעה של החוסר – הידיעה שיש בפנים משהו אחר, יש רצון שנחסם על ידי אחרים או פשוט נסתר מהעין באופן מתסכל ביותר.

בחדר הטיפולים תיארתי תהליך מקביל, שבו בהתחלה גם אני הזדהיתי עם נקודת ההסתכלות 'הכוזבת' – בעצם הכל בסדר, לא ברור מה לא בסדר, אולי היא בכלל לא צריכה אותי. בהמשך עם העיבוד שלי של החומרים הרבים שעלו בטיפול, ועם התחלת ההבנה שלי את מנגנוני ההכחשה של נ', התחיל להיות נוכח בחדר הטיפולים רגש. בהתחלה אני הרגשתי. החזקתי עבורה את הכאב, את התסכול, את הפגיעה. בהמשך יכולתי לשקף עבורה ולאפשר לה לראות דרכי את הבלחות האמת הללו, וגם להיות איתן בנוכחות למשך פרקי זמן קצרים בתוך השעה שלנו. לקראת סוף הטיפול התחיל להתאפשר לנ' להרגיש רגש בטיפול, להיות בכאב. התחילה תחושה של רצף והמשכיות – אם בפגישות הראשונות נ' לא זכרה מפגישה לפגישה תוכן או רגש, בהמשך יכלה להחזיק את הרגש ולהמשיך אותו מפגישה לפגישה. וכמו כן לקשר רגש אל סיפור החיים כדי ליצור היסטוריה עם משמעות.

הכלים העיקריים שדרכם עבדתי עם נ' הם כלים השלכתיים – דמיון מודרך עבודה עם קלפים, ויצירה. כלים אלו בתחילה הנכיחו מאד את תחושת הניתוק מכיוון שגם הם לא הצליחו 'לגעת', אולם בהמשך איפשרו נגיעה בתכנים עמוקים (מה שאולי במקרה אחר היה יכול להיות נקודת התחלה – יציאה לעבודה עם התכנים שעלו, במקרה הזה עצם הנגיעה היתה מטרה והצלחה גדולה של הטיפול).

עם נ' לא עבדתי במגע בכלל. נראה שעצם יצירת המגע עם הרגש הוא משמעותי ביותר. בעוד שעם רוב המטופלים האחרים שלי שקלתי לשלב מגע בטיפול ואף עשיתי זאת במינונים ואופנים שונים, עם נ' גם כאשר התעורר בי הצורך לגעת בה לא הרגשתי שזה אפשרי. התהליכים התרחשו בתוכה, והתחושה היתה שכל מגע פיזי מבחוץ היה עלול לעצור אותם. (כמו כאשר אמרתי לה שאני רואה רגש והיא מיד 'איבדה' את התחושה).  מבחינת המגע, עד סוף הטיפול עוד היינו בשלב הזה: אני יכולה לראות (איך מגע יכול לעזור, את הצורך במגע) אבל עוד לא יכולה לגעת – צריכה לחכות שהיא תהיה מוכנה: מוכנה לקבל מגע באופן דכאוני (כהצעה שלי שהיא יכולה לתרגם אל החוויה שלה כמו שנכון לה) או אוטיסטי-מגעי (פשוט כתחושה טובה ומחוברת לגוף) ולא באופן סכיזופרנואידלי (כהתקפה/כמשהו חיצוני שיש לדחות מיידית).

דוגמא לעבודה עם הגוף עם נ': באחת הפגישות המשמעותיות, פתחנו את הפגישה בדמיון מודרך שבו הנחיתי אותה לתשומת לב לכל אחד מצידי הגוף (ימין ושמאל), ולקשר בניהם. לאחר הדמיון המודרך, נ' ביקשה לצייר את מה שראתה והרגישה, שזה בפני עצמו היה תנועה מאד משמעותית. היא ציירה, אך בסוף הציור ציינה שהביטוי בציור לא היה מספק, לא הביע את עצמת החוויה. אני ראיתי בכך הזדמנות והצעתי לה להגדיל חלק אחד בציור. עכשיו נ' ציירה בצורה אקספרסיבית מאד בתנועות ידיים חזקות, בלחץ הצבע על הנייר, במהירות ובקווים ארוכים ולא מדוייקים. הגוף שלה דיבר, תוכן הציור לא היה רלוונטי אלא עצם הפעולה. לאחר שסיימה הביעה תחושה של בושה, ובפגישה שלאחר מכן אמרה שנראה לה מוזר שהיא ציירה את זה, זה נראה לא קשור אליה. מבחינתי היה שם את כל הסיפור: ביטוי אותנטי, שהתגובה המיידית אליו היא בושה, ולאחר מכן הכחשה וניתוק ממנו.

י', בשנות ה- 50 לחייה, הגיעה לטיפול מספר שנים לאחר משבר כפול וקשה. תוך חדשיים היא חלתה, ובנה חלה בסכיזופרניה. הנושא המוצג לטיפול היה ההתמודדות שלה עם מחלת הסכיזופרניה של הבן.

במקרה של י', דיבור על 'עצמי כוזב' הוא הרבה יותר מורכב. האישה שפגשתי היא אישה חזקה, עם כוחות. עובדת בתפקיד אחראי, וגם במשפחתה המורחבת יש לה תפקיד תומך ומרכזי.

היא הגיעה לטיפול בבקשה למצוא רגיעה, איזון, להיטען באנרגיה טובה. זו הכמיהה. אבל במעשה – התקשתה להגיע לטיפול, הביעה התנגדויות שונות במילים וב acting out. בשלבים הראשונים של הטיפול זה נראה כאילו יש שתי י' – זו שכמהה למגע, שרוצה רק שאטפל בה, וזו שחוששת לבוא לטיפול, שלא מתמסרת, שמשליכה אלי תחושות קשות שאני לא מסוגלת לטפל בה.

במונחים של אותנטיות כאינטגרציה דינמית בין צרכים פנימיים לצרכים שבאים מהסביבה, אפשר לומר שמה שקרה זה שהאיזון הופר. ב- 2008 בבת אחת עלו צרכים פנימיים שי' לא היתה רגילה אליהם. היא היתה חולה, נזקקת, פיזית הגוף לא הגיב כמו שציפתה ממנו. השינוי שקרה בבן היה בלתי נתפס.  משהו נשבר וי' היתה צריכה 'להמציא את עצמה מחדש', ללמוד להשתמש ביכולות שעד אז לא היו נחוצות לה.

העבודה איתה היתה בשני מישורים: א. להקשיב ולתת מקום לכאב. בהיבט הזה החוויה שהיתה דרושה היא של מישהו (אני) שיכול להימצא איתה עם הכאב ועם הכעס ועם ההתנגדויות וללא להיהרס על ידי התוקפנות שהופנתה כלפיו. ב. לאפשר חוויה דרך הגוף. הפאסיביות של 'לקבל רפלקסולוגיה' לא התקשרה במפגש שלי עם י' לתלותיות ולחוויה רגרסיבית אלא ליצירת חווית התנועה פנימה והחוצה, תחושת נזקקות – היענות של אחר וקבלה ממנו – וחזרה לתחושת יכולת, כמו תרגול של האפשרות לתנועה ש'קפאה' עקב צוק העיתים.

הטיפול כולו התרחש במקביל לאפיזודה קשה במחלתו של הבן. במהלך פגישותינו הוא התאשפז, העמיק בפסיכוזה, הועבר פעמיים לבית חולים אחר והקושי המתגבר נכח מאד בפגישותינו. עם זה, בי' חל שינוי שהתבטא בכך שהיא הופיעה לפגישות פחות מותשת. מצאה יכולת לשתף את בעלה בקושי (תיאור נפלא שלה את שניהם חוזרים מביקור אצל הבן, יושבים במכונית ובאמת נוכחים אחד עם הכאב של השני ולא כשני אינדיבידואלים מנותקים הסגורים כל אחד בכאבו). התחילה להיות פעילה בקבוצת הורים הפועלת לשינוי מערכת בריאות הנפש.

 

מתוך סיכום העבודה

התבוננתי פה על אספקט מאד מסויים בטיפול. נושא הפער קיים במידה זו או אחרת תמיד, כמו ש'עצמי כוזב' קיים במידה מסויימת תמיד.

אבל אצל מטופלים שונים הוא יבוא לידי ביטוי באופן שונה, ויקח חלק שונה מסך האנרגיה של האדם בחיים ושל האנרגיה שמושקעת בטיפול. אצל נ' נושא צמצום הפער היה הנושא של הטיפול. אצל י' הוא היה נקודת הסתכלות אפשרית על השינוי המתבקש. אצל מטופלים אחרים והתמודדויות אחרות אפשר יהיה לראות מידות שונות של פער, אולי חוסר כמיהה (ואז יצירת הכמיהה, גילוי החיות החבויה באדם, תהיה מטרת הטיפול), או כל וריאציה אחרת על הקושי בלהשיג מה שהלב רוצה.

היופי שאני רואה בפסיכותרפיה הגופנית ההוליסטית הוא שיחד עם הבסיס ההתייחסותי לטיפול שנותן שלד ונקודת התייחסות להתרחשות בקליניקה, ביחד איתו יש דרכים להגיע אל המטופל באופנים שונים שיתאימו למקום שהוא נמצא בו כרגע ולמה שהוא יכול כרגע לתת ולקבל בקשר הטיפולי.