לשבת ליד הבעיה

התמקדות - לשבת ליד הבעיהד"ר סוס הציע, שאם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים. זה נכון, רק אם אנחנו מוכנים לא ללכת באותה הדרך ממש שהלכנו בה אתמול ושלשום ולפני זה. כשאנחנו מוכנים לצאת לדרך בלי לדעת מה יבוא. אחרת פשוט נגיע לאותם המקומות שכבר היינו בהם.

ההסכמה הזו, להרפות מהתבניות המוכרות למען הסיכוי (והסיכון) של שינוי אמיתי ועמוק, היא לא דבר פשוט. משני כיוונים שונים.
מצד אחד, זה מפחיד. מה אפגוש שם אם ארפה? מה יקרה? עד עכשיו אמנם יש לי עניינים, אבל הם העניינים שלי. אני מכירה אותם. אני יודעת איך להתמודד איתם. יש לי שיטות. אז להרפות? מי מבטיח לי שמה שיבוא יהיה יותר טוב?
מצד שני, נניח שכבר הגעתי למסקנה אני לא יכולה להמשיך ככה. שאני צריכה שינוי. קל להגיד את זה אבל איך עושים את זה?
יש היום בנמצא כל כך הרבה מטפלים, שיטות, גישות שחלקן משלימות זו את זו וחלקן פשוט סותרות אחת את השניה. יש אנשים שמציעים פתרונות אינסטנט. שמציעים להחליף את התבניות המוכרות שלי, בתבניות אחרות, מותאמות יותר, טובות יותר, שיעבדו עבורי יותר טוב. זה מאד מפתה. הכמיהה של כולנו היא שמישהו חכם, יודע, רגיש ומחובר יותר מאיתנו – יבוא ויראה לנו את הדרך. יקח מאיתנו את הכאב. ידע מה צריך לעשות. הצרה היא שתבניות עתיקות לא משתנות רק כי מישהו חכם הציע לנו דרך אחרת. אפילו שהדרך הזו נכונה לגמרי. או כי מישהו מבין בדיוק איך אני עובדת ואיפה אני תקועה. כדי שיקרה שינוי אני צריכה להבין איך אני עובדת ואיפה אני תקועה. ולא מהראש. לא הבנה קוגניטיבית. הבנה מהגוף, מהבפנים, מהחוויה.

Find your way_smallאז איך אפשר לצאת לדרך, מתוך תקווה להגיע לאותם מקומות נפלאים שאני יודעת, פשוט יודעת, שנמצאים שם עבורי איפשהו?

באופן מוזר, הדרך לצאת לדרך היא קודם כל לשבת. לשבת עם הבעיה.

המטפלת הראשונה שלי, בגיל 20 וקצת, היתה פסיכולוגית קלינית. מהסוג שמקשיב הרבה ושותק המון. הייתי באה אליה, מספרת לה את הכאב שלי, בוכה ובוכה, והיא היתה פשוט מקשיבה. ונותנת לזה להיות. בלי להתערב, בלי לנחם, בלי "לנסות לעזור". שוב ושוב הייתי מתפלאת ומתפעלת מכך משהו משתחרר, משהו מרגיש יותר קל, רק מתוך זה שדיברתי עליו (ובכיתי אותו).

היום אני מטפלת באנשים אחרים בעצמי, ויש לי הרבה דרכים להיות עם מטופלים שהן מאד שונות. אבל עד היום אני נושאת בגופי את מה שלמדתי אצלה – שלכל הכאב שלי, לכו-לו, יש מקום ולגיטימציה להיות, ויותר מזה – מגיע לו. בזכות. שאני בכבודי ובעצמי וכולי אשב איתו ואקשיב לו. עד הסוף. ושהכאב הזה לא צריך 'תירוצים' חיצוניים. או סיפורים. או הסברים למה הוא שם ואיך. לפעמים הוא אפילו לא צריך מילים. הוא עומד בפני עצמו ומותר לו זה בסדר.

התמקדות - לשבת ליד הבעיה

התמקדות – לשבת ליד הבעיה

אז הצעד הראשון במסע, באופן שאולי נשמע פרדוקסלי, יהיה תמיד, אבל תמיד – "מותר לרגש הזה להיות". מותר לו להיות ככה, בדיוק כמו שהוא. אז אם את מרגישה מדוכדכת, או כעוסה מאד, או חרדה, או עצבנית, או הססנית, או כל דבר אחר. זה בסדר. כי הרגש הזה, הוא האיתות של הגוף שלנו שמשהו לא בסדר. הוא האיתות שיש צורך בשינוי.

מתחת לכל רגש, תחושה, בעיה, יש תמיד רובד נוסף, עמוק ונסתר שמבקש להתגלות. ג'נדלין, הוגה גישת ההתמקדות, מציע לנו, באופן מאד ציורי, פשוט לשבת ליד הבעיה. לשבת עם כל זה. אם יש לנו מיד תשובה לבעיה – סימן שעדיין לא הבנו אותה עד הסוף, וצריך לשבת עוד.

בתוך הבעיה, בפנים בפנים, האורגניזם החכם שלנו יודע את הצעד הבא לריפוי. והצעד הזה יקרה מעצמו כאשר ניתן לרובד הנסתר, המרומז ומקופל בתוך ה'בעיה' להתגלות. זה קורה כשמסכימים לשבת לצד הבעיה – לא בתוכה –  ולהיות איתה באמת. להסכים לזה להיות עד הסוף, בדיוק ככה כמו שזה עכשיו.

זה עלול להישמע כאילו, מה שאני מציעה זה לפתור את הבעיה על ידי זה שנסכים לשבת לידה. והנה אנחנו שוב רצים לפתרון. אבל זה אפילו לא זה. כי כשאנחנו יושבים עם משהו במטרה לפתור, במטרה להבין, הראש שלנו כבר 'נעול' על כוון מחשבה מסויים. אנחנו מחפשים מתחת לפנס של התודעה שלנו. אותה תודעה שיצרה את 'הבעיה'. אבל מסביב, עדיין בחושך, נמצאות כל האפשרויות שאנחנו לא מצליחים להעלות בדמיוננו. הן שם, מוכנות להתגלות.

מה שהכי נפלא, זה שכשאני יושבת בתשומת לב מלאה ליד בעיה, קושי שיש לי, או נושא מסויים, מקשיבה באמת למה שיש לבעיה לספר לי, אין לי מושג מה יבוא. אין לי דרך לדעת מה הפתרון שיעלה, או אפילו, פתרון לאיזו בעיה יעלה….  ולפעמים הבעיה לא נפתרת, או שהכאב לא חולף, אבל משהו טוב, אחר לגמרי, מגיע, ומשנה לחלוטין את נקודת המבט שלי על הבעיה. אולי היא בכלל לא 'הבעיה'.

מגוון האפשרויות לריפוי ולטוב שלנו הוא אינסופי, מפתיע ודינמי. אי אפשר לחזות מראש מה יהיה הטוב שיעלה כאשר פשוט נשב ונקשיב. וזה חלק מהכיף. לגלות אפשרויות חדשות.

לשבת ולהקשיב זו מיומנות נרכשת. צריך לדעת למה להקשיב. מהם הסימנים, מה לעשות כאשר לא מוצאים אותם. הרבה פעמים צריך מישהו מבחוץ, שידע לזהות לופים מחשבתיים לעומת איתותי אמת מהגוף.

תרשו לעצמכם לצאת למסע על ידי זה שתשבו לצד הכאב? תרשו למישהו אחר ללוות אתכם במסע הזה? כל כך יותר אפשרי להגיע למקומות חדשים באמת, כשמישהו שמבין, פשוט יושב לצדך…

Fotolia_73899830_small

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *