לגדל ילדי חופש

מחשבות על פסיכותרפיה גופנית, התמקדות, חינוך והחיים עצמם

לפני עשר שנים, עוד לפני שהתחלתי לעסוק בפסיכותרפיה גופנית והרבה לפני שידעתי מה זאת התמקדות, עשיתי מעשה.photo__12_
העברתי את הילדים שלי ללמוד בבית ספר פתוח, דיאלוגי.
הטריגר היה מה שראיתי שקורה לבני יוסי*, אז בן שש, תלמיד כיתה א.
קשה להיות תלמיד בכיתה א. קשה פיזית: צריך לשבת בכיתה הרבה שעות. ללכת לעשות פיפי רק כשהמורה מרשה. אסור לשתות. אסור לדבר, לזוז. קשה רגשית: יש לחץ להצליח. יש תחרותיות. יש הרבה מבוגרים (לא כולם נחמדים), וצריך להסתדר איתם. לשרוד. קשה מנטלית. משעמם.

במשך שבעת החודשים שיוסי היה בכיתה א ראיתי אותו הולך וכבה. העיניים שלו נהיו כבויות. הוא הפסיק ליצור. לפני כן היה מצייר, ממציא סיפורים, עף בדמיון בצורה מופלאה תוך כדי מלל בלתי פוסק ששיגע אותי לפעמים… כל זה הפסיק. כל המשאבים של יוסי, ילד חכם במיוחד ורגוע במיוחד, הוקדשו להיענות לדרישות הרגילות שמופנות לכל הילדים הרגילים והלא רגילים שמגיעים לכיתה א.

ילד בן שש חי בגוף שלו. מחובר לרגשות שלו. חושב בדרך הייחודית שלו. פתאום הוא מגיע לכיתה א, ואז הוא צריך להכפיף את הגוף לכללים. את הרגש לדחות לאחר כך, לבית. את המחשבה לגייס לטובת המטרות שהוגדרו מראש על ידי ה"מערכת".

מה המסר שאנחנו נותנים לילד הזה?
– שהגוף פחות חשוב מהמיינד.
– שהרגש הרבה פחות חשוב משניהם.
– שיש איזשהו אידיאל של "אני" שיודע להדחיק את הצרכים של הגוף והרגש.
– שאפשר וצריך לשלוט בעצמי.

ומה התוצאה? אני לומד לדכא את הצרכים שלי – הגופניים, הרגשיים – ולהתאים את עצמי לדרישות של הסביבה. אבל באיזה מחיר? מה אני צריך להמית בעצמי ואילו חלקים אני חייב להשתיק כדי להגיע לרמת השליטה הזאת, של ילד בן שש שיושב חמש שעות על כיסא בלי לזוז, בלי אינטראקציה חברתית, בלי קשר אישי עמוק? (חשוב לי להבהיר, אין לי טענה על "מכניוּת" כלפי המורות. הן לא אשמות ואולי אפילו לא יכולות אחרת; גם הן חייבות לדכא חלקים בעצמן כדי לקיים את המסגרת. אבל הן לא יכולות ליצור קשר אנושי עמוק עם ילד כאשר הן חייבות להתעלם – וללמד אותו להתעלם – מצרכים גופניים ורגשיים בסיסיים שלו). איזה שריון גופני חייב להתפתח כדי שילד יוכל למנוע מעצמו תנועה במשך זמן רב כל כך?

ואם אני ילד שלא מצליח לשלוט בעצמו, שזז בכיסא, שחייב לדבר עם מישהו, שהידיים שלו חייבות להיות עסוקות? אם אני ילד כזה, אני לומד שבאופן בסיסי אני לא בסדר. לא רק שאני בחסך מול הצרכים הגופניים הרגשיים והמנטליים שלי כל הזמן ועליי להתמודד עם החסך הזה ולהשקיע המון אנרגיה בלשלוט בעצמי – נוסף לזה אני גם תמיד לא בסדר, בידיעה עמוקה שאני, כמו שאני, לא מספיק טוב וצריך תיקון. שאני בלתי נסבל לאחרים. שכדי להיות אהוב אני חייב להשתנות.

הפסיכותרפיה הגופנית מלמדת אותי שאני גם גוף. גם שכל, גם רגש, גם נשמה. וגם גוף. הגוף הוא אני. כשאני עייפה, אני עייפה. כשאני עייפה רגשית, אני עייפה גם פיזית, ולהיפך. כשאני רעבה, אני רעבה.

ההתמקדות מלמדת אותי לא להתעלם מאף חלק בי. מהחלקים השמחים, והפעלתנים, וחסרי הסבלנות, והעצובים, והאבלים, והמתוסכלים. כל חלק וחלק בתוכי יש לו קול, ויש לו תפקיד, ויש לו מקום בחיים שלי, והוא רוצה בטובתי. גם הגוף. גם הגב הכואב שלי, גם הבטן המקרקרת, וגם החלקים המשתוקקים והזקוקים לתנועה או למנוחה.

ואני לומדת דרך הפסיכותרפיה הגופנית ודרך ההתמקדות להקשיב לעצמי, ולתת לחלקים השונים מקום. אבל איך זה קשור לחיים עצמם? הרי בחיים עצמם צריך לעשות מה שצריך. וצריך להספיק. וצריך להתנהל.

כאשר הקשבתי לעצמי באמת, הבנתי, שלא טוב לי. שהעבודה שאני עובדת בה, גם אם היא מעניינת ומפרנסת היטב, לא נותנת ביטוי לכל היכולות שלי ולא משאירה מקום לכל היצירתיות שבי. היא דורשת ממני להתעלם (כמו שלימדו אותי יפה בבית הספר) מהגוף ומהצרכים שלו (תנועה. אוויר. אור יום) ומהנשמה ומהצרכים שלה (קשר אנושי עמוק. ביטוי ליצירתיות. חופש).

כשהבנתי את כל זה, עשיתי שינוי.

ואז התחילו החיים האמיתיים. חיים. לפעמים קשים, לפעמים קלים, לפעמים יותר טוב, לפעמים צוללת עמוק ונמוך… תנועה. נשימה. ככה צריך להיות. ככה טוב.

יוג'ין ג'נדלין, אבי גישת ההתמקדות, אומר: החיים הם תהליך. אנחנו קודם כל תהליך מתמשך של השתנות וזרימה בתגובה לסביבה שאנחנו חיים בה. אנחנו לא "חומר". מה קורה כאשר אנחנו מנסים בכוח לעצור את תהליך החיים שהוא אנחנו, למשטר אותו? אז נהיה לנו רע.

ונחזור אל הילדים. מה אפשר לעשות? הרי צריך ללמוד, צריך שהילדים ילמדו להיות במסגרת. איך מול כל הדרישות האלה אנחנו יכולים ללמד אותם להקשיב לעצמם?

יוסי עבר בתחילת כיתה ב לבית ספר מיתר, בית ספר פתוח שבו מותר לעשות מה שרוצים, לזוז כמה שרוצים, לחשוב על מה שרוצים. דבר נפלא קרה. במשך שנה שלמה יוסי שיחק בבוץ. ידיים ורגליים וגוף בכמה שיותר מגע עם הקרקע. הוא שיחק כדורגל. רץ, מהר, יחף. הוא חזר לדמיין ולרחף… הסתכלתי עליו ועל אחותו שסיימה "רק" גן חובה וכבר למדה להתכווץ לממדים ולצורה שמתאימים לצורכי המערכת, ויכולתי לראות את הנשמה שלהם מתרחבת ותופסת את כל המקום שהיא צריכה, שמגיע לה, במרחב ובזמן ובחברה.

היום שניהם ילדים נפלאים, מוכשרים וטובים, שלומדים לבגרות ובוחרים מסגרות שמתאימות להם כדי להשיג את המטרות שהם מציבים לעצמם. כי היום בגיל 16 ו-15, כבר יש לשניהם את עצמם, והם יודעים להקשיב לעצמם, והם יודעים לנוע ולהשתנות במגע עם הסביבה, כמו שמתאים להם. זה כבר לא משהו שמישהו יוכל לעצור או לקחת מהם.

הפתרון הזה, של בתי ספר פתוחים ואלטרנטיביים, לא מתאים לכל אחד. יש אנשים שחשובה להם המסגרת, לא להוציא את הילדים מהכלל, חשוב להם שהילדים יהיו חלק מהסביבה ה"רגילה" שבה הם חיים. זה גם לא פשוט כלכלית ולוגיסטית. ועדיין, אפשר להיות מודעים. אפשר להקשיב לקול הפנימי של הילדים ולתת לו מקום והכרה. כהורים אנחנו יכולים לאפשר חריגות מהמסגרת, מרידות קטנות במערכת, גילויים קטנים של עצמאות ובחירה.
לאפשר לילד לנוע באופן הייחודי שלו.

ואותו דבר לעצמנו.

אמן.

*מפורסם כמובן באישורו של יוסי, שם בדוי, ילד שלי מוצלח ואהוב (אם כי תוך אי הסכמה מסוימת על התוכן – מה שהוא בלתי נמנע כשאת מלמדת את הילד שלך לחשוב עצמאית…)

5 תגובות בנושא “לגדל ילדי חופש

  1. סאלי תדמור

    כתבת מקסים! לא קל התיאור שלך של מה שקורה במערכת הרגילה. מניחה גם שיש ילדים שזה יותר קל להם ויש שיותר קשה. בכל מקרה, האמת – גם אם כואבת – ראויה להאמר.

  2. רנית

    בחופש שלי שמחה לקרוא על החופש שלך… ששתינו מכירות את חופש הבחירה שבו ניתן להחליט על כיוונים ובעיינים פקוחת לשלם בכאבים ובמאמצים אבל בדיוק כמו שכתבת האור של שמחת החיים נשאר מאד מאד זמין… הרבה אהבה והערכה על הדרך הסבלנית והארוכה ובאופן אישי מאד שמחה שאת ישנה…

  3. דוד

    .
    החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !
    .
    בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.
    .
    ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים — אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.
    .
    אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !
    .
    התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת — וגם לאלימות — היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר — ועל הסטודנטים באוניברסיטה — כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר — חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.
    .
    נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר — למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים בדגם סדברי ( http://www.sudval.org/ ), אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.
    .
    בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.
    .
    —————–
    * ראו: דו"ח ועדת הררי, בראשותו של פרופ' חיים הררי – "מחר 98" (שימו-לב, שנת 1998 !!).
    .
    .
    ראה,
    קורסים למדע בבית הספר אינם מלמדים כלל מדע !
    http://cafe.themarker.com/topic/2236986/
    .

  4. גליה יוליש

    המאמר כל כך משקף את החוויות שלי בתור אמא לילדים בבית הספר הפתוח ברחובות. הצד החשוב שעשיתי לפני 8 שנים לא היה לי קל. עברתי התלבטויות רבות ועדיין רשמתי רת 2 הילדים שלי למקום מקסים זה. לקח לי ללמוד את השיטה קרוב לשנה על מנת לשחרר לגמרי ולהאמין עם כל הלב שמסגרת פתוחה באמת לטובת הילד. שיחררתי, האמנתי, שלחתי את הילדים עם עיניים סגורות ורגועה לחלוטין. אחרי שנתיים עברנו מקום מגורים ועם לב כואב הכנסתי אותם לבית הספר הרגיל. סבלו הילדים, סבלתי אני יותר מכל. אפילו חוויתי דיכאון על רקע זה. לקחתי אותם באמצע השנה והעברתי לבית הספר דמוקרטי בשהם כי לא רצו להחזיר אותם לפתוח בגלל כתובת המגורים שהיא לא רחובות. הילדים בינתיים התעוששו מבית הספר הרגיל ונהינו בדמוקרטי וכאשר התאפשר, החזרתי אותם ל"פתוח" ברחובות. מאז אני לא יודעת דאגות. הם בוחרים בעצמם מתי הם נכנסים לשיעורים, מה הם לומדים וכמה. בבית ספר יש להקה מוזיקלית, תיאטרון, ציור. לא משווים את הילדים, לא צועקים עליהם. מלפני שנתיים נפתח תיכון פתוח בו ילדים ילמדו בלי לחצים מיותרים לבגרות. מצער שהרבה הורים לא יודעים שיש להם אלטרנטיבה בריאה לילד, ועדיין חוששים לעשות שינוי ולעניק מטנה אדירה לילדים שלהם שהיא חופש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *