כמוהן

בזמן האחרון אני עוסקת בשושלת הנשית שלי
באמות-אמהותי, במורשת שלהן.
אני חווה אותן כנשים מנותקות מעצמן, לא ממומשות, חסרות קול וביטוי – כל אחת בדרכה.
רואה את עצמי כנאבקת להיחלץ מאחיזתן, ממורשתן האומרת – שתקי, יותר טוב לך. עדיף לאישה לשתוק ולהוריד פרופיל.
 
תמיד הסתכלתי כאילו אני 'כאן' והן באיזשהו 'שם' – עולם ישן, שוביניסטי, שמה בינו ובין העולם שלי, כלום, וכל מגבלה שזיהיתי בעצמי – הקושי להשמיע קול, הקושי לפעול בעולם, תחושת הבדידות – כל אלו נחוו ונחווים כתכונה פנימית שלי, פגמים באישיות שאולי אני יכולה להבין פסיכולוגית איך התפתחו אבל עדיין הם "אשמתי" – זו אני שהפנמתי את המסרים.
קניתי את הסיפור: הן נשים נחותות, פחותות – ואני, כל דבר צריכה להמציא מחדש מעצמי. כי אין לי שושלת ללמוד ממנה כח, עוצמה, פעולה.
 
ופתאום – תגלית: אמא שלי הלכה באותן דרכים שאני דורכת בהן – 30 שנה לפני – טבעונות, חינוך אחר, רוחניות, מעגלי נשים ותמיכה נשית – הכל היא עשתה במקומות ובאופנים שלה.
לא רק שהיתה אישה כמוני. היא ידעה דברים שלקח לי שנים להגיע אליהם. להיות מחוברת לגוף שלה ולחיות בו. להעריך תמיכה נשית. לחפש את ה"מעבר", את הרוחני.
 
הרי ידעתי את כל העובדות. הייתי שם. אבל אני – אומנתי לא לראות את זה. לא לספור את זה. לא לראות את זה כקשור אלי.
 
הנה . הדיכוי . בפעולתו .
 
הנה כל אחת מאיתנו מוכנסת לקופסא שלה
לומדת לראות את עצמה כיחידה.
 
על כל כך הרבה אמירות ואמיתות ותפישות התגברתי ולמדתי אחרת.
אבל זאת היתה כל כך שקופה, כל כך בסיסית ומהותית, שבכלל לא ראיתי אותה עד עכשיו:
 
א ת ל א כ מ ו ה ן
 
אז אני רוצה להגיד לך, אבא. וסבא. והכפר שגידל אותי (באופן מטאפורי. הרי לא היה שום כפר). והתרבות שבתוכה אני חיה.
 
אני כן כמוהן
והן כמוני
 
רגישות חשות רוטטות מחפשות
כואבות
יודעות, בגוף, מה זה חיים
זונות קורבנות פרובוקטיביות מעצבנות
רוחניות מחוברות מנותקות
מבודדות אחיות יריבות
 
אני כן כמוהן
והן כמוני
אשה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *