התמקדות – לעשות סדר במרחב הפנימי

השלום מתחיל בתוכי
כמה נדוש, ככה נכון.

יש בתוכי חלק, שמפחד מהמלחמה. שמפחד לאבד מישהו קרוב. שמפחד מהטראומה. החלק הזה מרגיש כמו בור שחור בחזה. שמקרין תחושת מחנק לגרון, כמו עשן סמיך.
מה אני עושה עם החלק הזה שבי.

השלום שבתוכי מתחיל בכך שאני מכירה בכך שיש בי חלק כזה. שהוא לא 'אני' אלא חלק אחד בתוכי. ואפשר ואפילו רצוי להקשיב לו. להקדיש לו זמן. לשים לב אליו בפרטים. איך הוא מרגיש בגוף. מה הוא אומר. ממה הוא הכי חושש באמת, ומה הוא רוצה. לעשות שלום עם החלק בתוכי שמפחד. כי מותר לו להיות. מותר לו פשוט מתוך זה שהוא שם.

אני מקשיבה לבור השחור שבחזה. הוא קשה כמו אבן. סגור ודחוס. הבחוץ שלו מחוספס וחד, כמו אבן בזלת גסה. הוא אומר שהכי גרוע בכל זה היא תחושת אובדן השליטה. זה מזכיר לו תקופה אפלה אחרת בחיים שלי. אני מתבוננת בו, ומרגישה חמלה גדולה אל החלק הזה שבי שפשוט לא רוצה לחזור לשם. לא רוצה!. לאט לאט, ההקשבה והחמלה שלי מרככות אותו. התחושה בחזה הופכת לפחות קשה. הבזלת השחורה הפכה רכה יותר, ועובר דרכה אור. אני יושבת ושוהה עם התחושה החדשה, נושמת לתוכה.

כשהחלקים הפנימיים שלנו מרגישים שמישהו מקשיב להם, הם נרגעים קצת. כמו ילד, שמושך במכנס של אמא ורוצה להגיד משהו. עד שאמא לא תקשיב, באמת תקשיב,הוא לא יפסיק. אבל אחרי שהיא הקשיבה לו – זה כבר לא מאד חשוב האם קיבל או לא קיבל את מה שביקש. הוא קיבל את מה שהיה צריך – הכרה בנוכחות ובצורך שלו.

בתקופה קשה כמו עכשיו, הקול הזה, המפחד, הוא לא לבד… יש עוד הרבה כמוהו.

יש את החלק שרוצה שלום. החלק הזה, קשה לו עם  הויכוחים, עם חילוקי הדעות וההתנצחויות האינסופיות בכל מקום. להיכנס בהם. לצאת משם. מה זה משנה הוא רוצה רק שיפסק.

יש גם את החלק שמרגיש מאויים, מול כל האלימות וההתלהמות ברשת ובחברה. החלק הזה מרגיש שהוא חייב לשתוק. לשתוק כדי לא לחטוף…. לא צריכה שיקללו אותי בפייסבוק, לא רוצה שיכעסו עלי רק כי אמרתי משהו לא מקובל.

ועוד ועוד – החלק שרוצה לנוח, שבא לו להיכנס למיטה (או לבריכה…) עד שיעבור כל החום והבלגן. החלק התזזיתי שדוקא לא רוצה לשבת לרגע, כי אם אשב לרגע כל שאר הקולות יעלו ויכריעו….

הם כמו דייסה – קקפוניה של קולות, חלקם צועקים חזק, חלקם לוחשים, וכולם ביחד יוצרים תחושה ענקית של מועקה וקושי . הצעד הראשון הוא להפריד בין הקולות. לתת שם וצורה לכל אחד לחוד. להסתכל עליהם קצת מרחוק ולהכניס בניהם אויר. ואז, אפשר לבדוק – מה הכי דחוף. לאיזה קול הכי חשוב עכשיו להישמע. ואיזה קולות מסכימים כרגע לזוז קצת הצידה ולאפשר לי להתמקד במי שהכי צריך.

הרבה פעמים עצם ההבחנה שקול מסויים 'מסכים' ויכול לזוז הצידה באופן זמני, מאפשרת לנשום קצת. מאפשרת מרחב פעולה שיאפשר בהמשך לטפל גם בקול הזה ולעשות שלום גם איתו.

בימים אלו של מלחמה, אנחנו עמוסים בהמון 'קולות פנימיים' – חלקם סותרים אחד את השני. חלקם מלבים אחד את השני. פחד, יאוש, תקוה, דאגה משתקת לחייל הפרטי, או  לכל החיילים באשר הם, רצון להילחם ולנצח, תחושה של אחדות ושייכות.

לפעמים הסימפוניה הרועשת שהם יוצרים הופכת בלתי נסבלת

אבל, כל אחד מהקולות האלו הוא חלק ממני. חלק שזקוק לתשומת הלב שלי, שצועק במטרה אחת: כדי להישמע. כדי שאני אשמע אותו.

בואו נקשיב. נקשיב לקול הפנימי. גם אם הוא נודניק, קשה או אפילו מפחיד. רק נקשיב ונסכים להכיר בו, להיות איתו, ולחמול עליו.

רק כאשר נוכל באמת להקשיב כל אחד לעצמו, לפחדים לרצונות ולשמחות שלו, נוכל להקשיב גם לאחר – לפחדים, לרצונות ולשמחות שלו.

כאשר ניצור כל אחד ואחת שלום עם עצמו.ה, נוכל אולי ליצור גם את השלום בנינו, ואז בנינו לבין שכנינו.

אמן.


קראו עוד על התמקדות בתוך טיפול