הלב ההתייחסותי של התמקדות

סיכום מאמרה של לין פרסטון, המקשר התמקדות עם גישה התייחסותית.

כהנחת יסוד, מתוך ג'נדלין, פרסטון מתייחסת לכך שהאדם הIMG_0183וא לא 'ישות' אלא 'תהליך'. התהליך הזה, שהוא אני, מושפע כל הזמן מהסביבה: מהמזון, מהאוויר, ומהאינטראקציות האנושיות שאני פוגשת.

אם אנחנו לוקחים כמובן מאליו את נקודת המוצא הזו, אז ברור שכמטפלים הדרך שלנו לעזור למטופלים תהיה להוות עבורם סוג של אינטראקציה מיטיבה, אינטראקציה שגורמת להם להרגיש טוב יותר.

הגישה ההתייחסותית בבסיסה כמובן מסכימה עם המסקנה הזו של ג'נדלין. לפי התיאוריה ההתייחסותית מה שמניע את האדם, מה שגורם לו סיפוק ומה שכואב לו, הם דפוסי היחסים שלו עם אנשים אחרים. (בניגוד לתיאורית הדחף של פרוייד שמניחה דחפים פנימיים ביולוגיים בלתי קשורים בסביבה שהם מניעים את האדם).

נקודת מוצא נוספת במאמר, היא ההתייחסות ל'אחד שבפנים'. "זה העצמי שהפציינט נאבק איתו. זה האחד שמדבר דרך הסדקים/החריצים שבשיחה. היא הקול הבלתי נשמע של המחאה, התקווה והכמיהה." האחד שבפנים הוא לא מוחשי, אין לו צורה או תבנית קבועה – הוא רגע אחד ילד ורגע אחר זקן חכם.

תהליכי צמיחה דורשים, שהאדם יהיה מסוגל להקשיב לאחד שבפנים בלי שיפוטיות ובלי אג'נדות כדי לאפשר לו להתבטא ועל ידי כך ליצור שינוי.

למעשה פרסטון שואלת – איך  ניתן 'לעשות שלום' בין האדם (הקליינט) לבין 'האחד שבפנים' – הקול הפנימי שלו המבקש בעדינות ובשקט, להתבטא ולקבל הכרה. איך לעזור לקליינט להפוך לתרפיסט טוב יותר, קשוב יותר עבור 'האחד שבפנים'. (שאותו ג'נדלין מכנה 'הקליינט של הקליינט').

והתשובה שהיא נותנת היא שהמטפל צריך להדגים למטופל סוג של אינטראקציה כזו כלפי האחד שבפנים. להמשיך להיות קשוב ומקבל כלפי 'האחד שבפנים' של המטופל,  גם כאשר המטופל מביא אל האינטראקציה כעס והתנגדות.

איך?

פרסטון מביאה 10 עקרונות ביצירת מערכת יחסים עם 'האחד שבפנים':

  1. הכרה בייחודיות של הקליינט, של האחד שבפנים ושל רגע המפגש. הרצון להכיר באמת בייחודיות החד פעמית שלו מביא לשינוי.
  2. יצירת חווית חיים חדשה ושונה עבור הקליינט. לא מה אנחנו אומרים אלא איך אנחנו [הווים] בתוך האינטראקציה עם הקליינט.
  1. לא לשים כלום באמצע – ביני לבין הקליינט "בגלל שאני לא שם כלום באמצע, הקליינט יכול להסתכל בעיניי ולמצוא אותי… אני לא אתחבא." (ג'נדלין).
  2. להיות אחר אמיתי – המטפל צריך לקבל את עצמו בתוך המפגש כאדם שלם, עם דעות קדומות פגיעויות ושגעונות.
  3. להרשות לתגובות שלך להיראות. דרך תגובות אותנטיות של המטפל, האינטראקציה חיה ומתאפשרת חוויה חדשה.
  4. מאחורי התנהגות 'שלילית' של המטופל תמיד יש כוונה פנימית חיובית. צריך לשאוף להבין מה היא ולקדם אותה.
  5. לראות כל קושי כאינטרקאציה מהעבר שנתקעה. ולנסות ליצור סוג אינטראקציה מרפאת לאותה אינטאקציה תקועה.
  6. תמיד למצוא איך אני חלק מהקושי. גם אם המטופל חוזר איתי על דפוסים שהוא חווה בכל מקום.
  7. תמיד 'לקחת את התגובות שלי צעד הלאה'. לפני שמשתף עם הקליינט, להבין מעבר לתגובה הראשונית, מה יש יותר בעומק.
  8. מה שאנחנו עושים יותר חשוב ממה שאומרים. מה המשמעות של הדיבור.

מכאן פרסטון עוברת לדון בדרך הטיפולית להיות אינטראקציה מיטיבה עבור הלקוח, דרך התבוננות למעשה על 'לקוח' חדש/נוסף: האינטראקציה שבין המטפל למטופל, שאותו נרצה לקדם ולרפא.

בהקשר זה היא מציעה 'כלים' מעולם ההתמקדות, שמטרתם לאפשר קיום של אינטראקציה מסוג אחר, חדש, עם המטופל, שהיא זו שתאפשר למטופל שינוי פנימי.

  • פרסטון מציעה למטפל לטפח תחושה מורגשת לגבי האינטראקציה – שהיא "השותפות במאמציה להתחבר, לגדול ולהיות חופשיה".
  • לטפח רוח מאלתרת, משחקיות, בתוך האינטראקציה. ליצור "הזמנה לקליינט להצטרף אלי לחבירה בדרך חופשית יותר, פחות זהירה".
  • כמו שבהתמקדות, אנחנו מקשיבים ל'אחד שבפנים' ומנסים ליצור איתו קשר, מתוך ההנחה שבו טמונה גם התנועה קדימה, היכולת והידיעה כיצד יוכל להתפתח הלאה – פרסטון מציעה שבתוך התחושה המורגשת של האינטראקציה טמונה הידיעה על הצעד הבא של האינטראקציה, ה'עוד' שרוצה להתגלות. היא מציעה לשאול (את הצמד = בלשון 'אנחנו') שאלות התמקדותיות על האינטראקציה עצמה.
  • לאפשר גם מצבים שבהם הקשר פשוט קורה ולא מנסה להיות מומשג. לאפשר את החיות של הקשר, בלי 'ההפרעה' של 'לדבר על'. לצד מצבים שבהם ההמשגה, הניסוח במילים של מה שקורה היא היא היצירה של ה"אנחנו החדש".

את המאמר המקורי אפשר לקרוא באתר של לין
או בספר Theory and Practice of Focusing-Oriented Psychotherapy: Beyond the Talking Cure פרק 6

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *