הוא היה יכול להיות

אבא ואני, 1978היום יום ההולדת של אבא שלי.

הוא היה יכול להיות בן 66 אם היה ממשיך לחיות.

הוא התאבד לפני כמעט 20 שנה, הרג את עצמו, פתר את הבעיות שלו באופן סופני, והשאיר אותנו להתמודד עם הבעיות שלנו באופן מתמשך ביותר, באופן הכי לא סופני שיש.

אנחנו לא מדברים על זה כל כך. לפחות לא עם אנשים 'מבחוץ'. זה תמיד נראה גדול, כבד, על כל שיחה שהיא. ויוצא שהרבה פעמים אני באופן אקטיבי לגמרי, 'לאאומרת' (צריך להיות בניין כזה בעברית לפעלים, שאומר את הפעולה האקטיבית של לא לבצע אותם. נגיד: בעלי לאמדבר איתי. זה לא משהו שהוא לא עושה, זה משהו שהוא כן עושה. הוא לאמדבר).

אז ככה אני לאאומרת. בשיחות שבהן אנשים מזכירים את ההורים שלהם. את הצרות והחיכוכים שיש להם עם ההורים שלהם. או לפעמים דברים יומיומיים עם ההורים שלהם. מה אני אגיד?
ההשתתקות הזו, המבט שלא יודע מה להגיד עכשיו אחרי שאני מספרת באופן טבעי, זורם, כי שאלו בתמימות: מה ההורים שלי עושים. הם כבר לא עושים, הם אינם. אבא שלי התאבד. אמא מתה מסרטן פחות משנה אחר כך. כן כנראה יש קשר בין הדברים אבל אף פעם לא נדע ומה זה חשוב. זה היה מזמן.
לפעמים, עם אנשים רגישים, אני מרגישה את הכווץ, אי הנוחות הקטנה, שעוברת כאשר התובנה לרגע עוברת במודע – אני מתלוננת על אבא שלי והיא אבא שלה איננו.

אז אולי עדיף שלא ידעו.

לא. שידעו. שתדעו. שהחיים עם משא כזה הם לא פשוטים. המוות של אבא לא השאיר אותי עם רגשות אשמה, אבל עם הרבה שאלות (ותשובות) פילוסופיות על מהות החיים. המוות שלו השפיע על החיים שלי בכל כך הרבה דרכים כל כך עמוקות שקשה לתאר. ההתמודדות עם השאלות האלו ועם העומקים האלה עשו ועושים אותי למה שאני. זה מה שיש.

אז הנה אני 'יוצאת מהארון' ואומרת לכם, אני בת שכולה. ילדה בלי אבא. (וגם בלי אמא אבל זה לפוסט אחר).

ואפשר להמשיך לחיות ולא רק להמשיך להיות – אפשר להמשיך לגדול, וללמוד ולחיות באמת במובן העמוק של המילה.

זה לוקח זמן, והרבה עבודה. ואולי העבודה הכי גדולה וחשובה שלי היא ללמוד לא להיות לבד. למרות היתמות. למרות החוסר, והבור בלב שאף פעם לא יתמלא. למרות זאת לא להיות לבד. עבודה קשה, ארוכה, ומשתלמת. מאד. מסע חיים.

אז אם אתם חושבים, שהחיים האלו קשים מדי. שזה אף פעם לא ישתפר. שאין מוצא. ועוברת בכם המחשבה שעדיף לסיים את הכל. אני רוצה להגיד לכם שני דברים:
א. הפצע שתגרמו ליקירים לכם הוא נורא. יקח להם שנים, אם בכלל, להתאושש
ב. אל תישארו עם זה לבד. אפשר לא להיות לבד עם זה. חפשו עזרה.
לפעמים אני כל כך מצטערת שלא ידעתי אז, בגיל 26, את מה שאני יודעת היום, את מה שהייתי יכולה להגיד לו:
אתה לא צריך לשאת את כל זה לבד. יש תקווה. יש דרך. צריך לחפש אותה אבל היא שם. בוא וביחד נמצא דרך בחזרה לחיים. אני איתך.

הנה הבאתי חתיכה מעצמי פה לעולם. מפחיד מאד אבל עוד צעד בפירוק חומת ההפרדה.